החלטה בתיק רע"א 3458/10

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) בע"א 24340-09-09 מיום 7.4.2010, במסגרתו התקבל בחלקו ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת ה' אסיף) בת"א 4044/07 מיום 25.6.2009.

עובדות והליכים קודמים

1.             המשיבה 1 (להלן: המשיבה) הגישה נגד המבקשת 1 (להלן: המבקשת) תביעה לבית משפט השלום לתשלום סך 143,029 ש"ח, אשר לטענתה הגיע לה מאת המבקשת בגין עבודה שביצעה עבורה. כן כללה התביעה דרישה לפיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), בשל תלונה שהוגשה כנגד המשיב 2 למשטרה לאחר שלטענת המבקשים, גנב מהם מוט קידוח.

2.              בית משפט השלום דחה את תביעת המשיבה. באשר לחוב הנטען קבע בית משפט השלום כי המשיבה לא הציגה גרסה אחידה, לא באשר להיקף העבודה שבוצעה ולא באשר לתמורה המגיעה לה, וכן לא בנוגע למועד המדוייק בו בוצעו העבודות.

           בית משפט השלום קבע כי התלונה שהוגשה על ידי המבקשים למשטרת ישראל בעניין גניבת מוט הקידוח חוסה בצל הגנת חוק איסור לשון הרע. נקבע כי גרסת המשיבים לפיה המוט נלקח בהסכמת המבקשים נתבררה כבלתי מהימנה וכי עדות המשיב 2 בעניין זה לפני בית משפט השלום הייתה רצופה סתירות. על כן, נדחה גם חלק זה של תביעת המשיבים. בנוסף, חוייבו המשיבים לשאת בהוצאות המבקשים (ביחד ולחוד) בסכום של 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

3.             המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום. במענה לערעור טענו המבקשים כי המשיבה לא הרימה את הנטל שהיה מוטל עליה להוכיח כי ביצעה את העבודה שהיא טוענת שביצעה ועל כן כלל אינה זכאית לקבל תשלום כלשהו. המבקשים טענו כי גם אם מגיע למשיבה תשלום כלשהו, הרי הוסכם בין הצדדים שהתשלום יבוצע "גב אל גב", וזאת כאשר מזמין העבודה ישלם למבקשת את התשלום עבור העבודה. ואולם, מכיוון שהמזמין נכנס להליכי פירוק לא שולם סכום כסף כלשהו ומכאן שעל פי ההסכם בין הצדדים אף אם הייתה המשיבה זכאית לקבל תשלום, אין מקום לשלם לה היות שהמבקשת לא קיבלה את התשלום מן המזמין.

           המשיבים טענו כי אף אם מתייחסים להסכם שהציגו המבקשים (משנת 2007) ולא להסכם שהציגו המשיבים (משנת 2004), מגיע למשיבה תשלום העולה כדי 50,000 ש"ח. לעניין תניית ה"גב אל גב" טענו המשיבים כי המבקשת קיבלה תשלום מהמזמין עבור העבודה שבוצעה. לטענתם, הדברים עולים מעדותו של המבקש 2 (אשר אישר כי הגיש חשבון למזמין), והעובדה כי המבקשת לא הגישה תביעת חוב למפרק החברה המזמינה מלמדת כי קיבלה את המגיע לה.

           בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בכל הנוגע לתביעה על פי חוק איסור לשון הרע. מנגד, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור בנושא התשלום בגין העבודות. בית המשפט המחוזי קבע כי מחומר הראיות שהונח לפני בית משפט השלום עולה כי המשיבה אכן ביצעה עבודות קידוח, והדבר אף קיבל ביטוי מפורש בפסק דינו של בית משפט השלום, שבו נרשם כי המשיבה ביצעה את העבודה, אך טענת המבקשת היא כי היא אינה זכאית לתשלום היות שהוסכם שהתשלום יבוצע "גב אל גב".

           לעניין גובה התשלום שלו זכאית המשיבה סבר בית המשפט המחוזי כי על אף שבית משפט השלום לא שוכנע כי המשיבה הוכיחה את כמות העבודה שבוצעה, היא זכאית לתשלום, ולו על דרך האומדן. בית המשפט העריך את הסכום שמגיע למשיבה בסך 40,000 ש"ח, כערכו לתאריך פסק דינו של בית משפט השלום. לפיכך, חייב בית המשפט את המבקשת לשלם למשיבה סך 40,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.6.2009 ואילך. כמו כן, ביטל בית המשפט המחוזי את החיוב בהוצאות שהוטל על המשיבים בבית משפט השלום וחייב את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ, בגין הדיונים בשתי הערכאות.

נימוקי הבקשה

4.             לטענת המבקשים, הסוגייה העקרונית העומדת להכרעה בבקשת רשות הערעור שלפניי היא האם בית המשפט שלערעור מוסמך לקבוע על דרך האומדן סכום לתשלום במנותק מקיומו של תנאי מתלה לתשלום. לדבריהם, הכרעה לפי אומדן במקרה זה הינה בבחינת הכרעה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) בלא שמי מן הצדדים נתן את הסכמתו להכרעה על בסיס הסעיף האמור.

           המבקשים טוענים כי בית משפט השלום קיבל את טענתם בדבר קיומה של תניית "גב אל גב" (הגם שלא נזקק לה מאחר שקבע שממילא לא הוכח החוב הנטען) ואילו בית המשפט המחוזי ביטל את קביעת בית משפט השלום בעניין בדבר הוכחת החוב הנטען אך לא דן בסוגיית תניית ה"גב אל גב" בהתקשרות בין הצדדים. לטענת המבקשים, משלא שינה בית המשפט המחוזי את הקביעה העובדתית של בית משפט השלום לפיה "סוכם מלכתחילה שהתובעת תקבל תשלום רק כנגד תשלום שיבוצע לידי הנתבעת" הרי שקביעה זו עומדת בעינה והמשיבה אינה זכאית לכל תשלום, משלא הוכיחה שהמבקשת קיבלה תשלום ממזמין העבודה.

5.             המבקשים מציינים כי טענו בבית משפט השלום שמכל סכום שהמשיבה עשויה להיות זכאית לו יש לקזז את סכום הנזקים שסבלה המבקשת עקב ניסיון גניבת מוט הקידוח, אלא שבית משפט השלום לא נדרש לטענה זו היות שממילא קבע כי החוב לא הוכח. לטענת המבקשים, מאחר שבית המשפט המחוזי הותיר בעינן את קביעות בית משפט השלום הנוגעות לתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, הרי שיש ליתן הכרעה בדבר גובה הנזק שסבלה המבקשת, ולקזז נזק זה מכל סכום שהמשיבה עשויה להיות זכאית לו. לחילופין, טוענים המבקשים כי היה על בית המשפט המחוזי להשיב את הדיון לבית משפט השלום על מנת שיקבע מסקנות בעניין זה.

           המבקשים טוענים כי סוגיית נטילת מוט הקידוח הייתה הסוגייה העיקרית שהונחה לפתחו של בית משפט השלום ואילו סוגיית החוב הנטען נדונה בבית משפט השלום באופן שולי, אך בבית המשפט המחוזי לא ניתן לכך ביטוי. לטענתם, קביעותיו של בית המשפט המחוזי מייתרות למעשה את הזמן השיפוטי שהושקע בבית משפט השלום בסוגיית גניבת מוט הקידוח.

6.             לנוכח כל האמור מבקשים המבקשים מבית משפט זה ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור ולקבל את הערעור, במובן זה שיבוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לחלופין, מתבקש בית משפט זה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשם בירור בסוגיית תניית ה"גב אל גב" ובסוגיית הקיזוז, או למצער להחזיר את הדיון לבית משפט השלום. בנוסף, מתבקש בית משפט זה לחייב את המשיבים (ו/או מי מהם) בהוצאות המבקשים בבית משפט זה.

תגובת המשיבים

7.             המשיבים טוענים כי "הסוגייה העקרונית" המוצגת על ידי המבקשים לא הועלתה בבית המשפט המחוזי ומשכך אין להידרש לה. לטענת המשיבים, בית המשפט המחוזי לא יכול היה להתעלם מכך שגם על פי גישתם המחמירה של המבקשים זכאית המשיבה לתשלום. לטענתם, משפסק בית המשפט המחוזי את סכום התשלום על דרך של אומדן הוא הקל למעשה עם המבקשת, שכן אילו חושב סכום החוב היה חיובה כלפי המשיבה גבוה יותר.

           גם בעניין תניית ה"גב אל גב" טוענים המשיבים כי מדובר בגרסה של המבקשים אשר לא הועלתה כלל כטענה בבית המשפט המחוזי ועל כן היא מהווה שינוי ו/או הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי העובדה שהמבקשים לא הגישו תביעת חוב נגד מזמין העבודה צריכה לפעול לחובתם.

           אשר על כן, מבקשים המשיבים לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור ולחייב את המבקשים בהוצאות המשיבים בבית משפט זה.